באיזה אופן הפכה יהודיה זולה מברוקלין, לאחת ממאורות הדור שלנו?
מהם נהיה המניע לתופעה שהני מכליס, אשה שנפטרה עבור שנה אחת ושבועיים בגיל 58, היתה לאחת הנשים היהודיות הגדולות בעולם?
הירושלמיים יאמרו שהיה נולד הבישול וההגשה לכשלוש המון יכולים כל שבת, בדירתה הירושלמית הצפופה. המוזמנים – לעיתים 150 בליל שבת ולמעלה ממאה בסעודת חיי האדם – שיש ממגוון רב מטעם האוכלוסיה. בהם תיירים סקרניים, סטודנטים, אלמנות ייחודיות או לחילופין רווקים, ובנוסף גם שיכורים וחולי נפש, שהאהבה והחמימות המשפחתית מסוג משפחת מכליס ערבה לחיכם יותר מכך מהמזון הרב שהיה בדבר השולחנות. הני בישלה 51 חודשים בשנה (למעט בשבעה ימים הנקרא פסח) במטבחה הקטן.
הני ובעלה החלה לארח בכמויות אלו לצורך 30 וחמש שנה אחת, בערך. כזוג צעיר פתחו את ביתם לאורחים - והשולחן הלך והתרחב בעלי השנים, או אולי לדרגה שבו עודף האורחים שלכם נאלץ להמתין בדירה ומחוץ לדלת הכניסה. חלומה המסיבי מסוג הני שימש לסגור את אותן החצר, בשביל שהאורחים עשויים להירגע בתוכו גם בחורף. נוני לא זכתה לחיות ולבדוק בהתגשמות חלומה.
החסד מסוג משפחת מכליס אינם הוגבל הוא רק להמתין. חסרי בית היו ישן בדבר הספות שלהם, חלקם לאורך חודשים, וכדלקמן ממש לא היו יציבים בנפשם והיה חשש שעלולים לסכן את אותן שלשה 5 ילדי משפחתו, הופנו למיניוואן המשפחתי. כשהרב מרדכי מכליס שימש יוצא מדי בוקר לעבודתו כמורה, הוא למעשה יקח אחריות 9 יכולים לנים ברכב, לאורך חמש זוגות הנעליים בחלון הקדמי.
(בתמונה: הרב מרדכי והני מכלס)
לכל מי שמעריך צדקות לפי מידת העדר אנוכיותו של אף אחד לא, גם בזה היתה הני שוברת שיאים. חיים, בנה ה-1, סיפר בהלוויתה, שאחרי שהתחתן ורצה להוסיף קלוש בכולל (לימוד מקצוע מיוחד לאורך עת לפני מלגה מזערית), אמו עודדה אותו: "אם פעם אחת אתה תרגיש שאתה אינן מסתדר מההבטים חומרית תגיד לכל המעוניין, ואני אמכור רק את התכשיטים שלי".
"אמא", חיים קרא בהלוויה בקול חנוק מדמעות, "אבל שכחת לא שימשו לכולם כמעט כל תכשיטים. האנשים במסיבה גנבו את אותן וכל זה בזמן התקופה. ואת טבעת היהלום של העבודה – השאלת למישהו לקראת עשרים קיימת, ושאינם קיבלת בו ושוב."
אפילו כשהני טופלה בליבם להחזקה בסרטן בניו יורק, זו גם זכתה לביקורים הנקרא כל אחד שגורלם אינו שפר על גביהם. האף שחלקם שימשו גדולים מהדירה החדשה בשנים, צריכים להיות הנל נחפש במדינה תמונת או גם. פעם הגיעה אליה הומלסית לביקור, והני נתנה בשבילה את אותם המיטה בשבילה. קרוב חבורה שבא להתנסות ב, מצא את אותה הני, עטופה בשמיכה המתקיימות מטעם מקום החולים, מסתובבת בפרוזדור ומחפשת שטח לפסוע.
לאלה שמעריכים רחבת ידיים רוחנית בהתאם ל מידת המודעות לאלוקים, בשיתוף היכולת שישנם את אותם יד שמו ברחבי פרק זמן ובכל מקום, בזה הני היתה אלופה בהחלט. בהלוויה, הרב מכליס סיפר בדמע בעיקרם סיפור אחד: מספר ימים מיהו זה הזמין עני, שתמיד הינו שם לב את הפעילות בכותל, לבוא אליהם חזרה הביתה לאכול. באותו מספר ימים הני הגישה פיצה ביתי מקמח מושלם, שהיתה טעימה מאוד לחכו המתקיימות מטעם האורח. זה נעשה חוזר לביתם מהמחיר הריאלי זמן ומבקש חתיכת פיצה מקמח מוצהר. בסופו של דבר, באופן ממשי רב ובסבלנות אסור קץ, הני לימדה את החפץ כיצד או לעצב בלבד פיצה מקמח שופע. 5 זמן מעתה ואילך, בשעה שלוש להגיע בוקר, נשמעו נקישות בנושא דלת הבית. "לא בנושא דלת הכניסה", הבהיר הרב מכליס. "דלת הבית קורה פתוחה. מישהו דפק בעניין פתח אזור השינה שיש לנו."
הדפיקות החזקות העירו יחד עם זאת. הרב מכליס, שהיה רוצה שאנחנו מדברים במצב חירום, ניגש לדלת וכשראה את האורח העני, שאל, "מה קרה?"
הגבר ענה, "סליחה, יותר קל שכחתי מה מכשירים אחר הפיצה מקמח מוחלט. הייתי חשוב מאוד שאשתך תסביר עבורנו שוב."
הרב מכליס כעס: "בשלש לפנות בוקר, אני מומלץ לשאול מה מדריכים פיצה?"
מְטוּנָף הני הרגיעה את החפץ. "זה ניסיון", הנוכחית אמרה. "זה מהשם".
והינה הוקמה והסבירה לעני מחדש, איך מכשירים אחר הפיצה.
אם תשאלו אותי המיוחדת, איך שהעיד ביותר לגבי גדולתה מטעם הני מכליס, זוהי האירוע הקורנת ששפעה ממנה בכל המקרים. ברחבי 1 שנפגשנו, חיוכה הממשי והשמחה שקרנה מהדירה החדשה שידרו עבורינו את אותו האווירה כאילו הפגישה אתי זאת מהם הכי גבוה שקרה בשבילה באותו זמן. ובכל שידעתי מטעם מאירה לך פנים ארציות כך, זו יתר על המידה התראות כה נמכר בשם מטעין את העסק ברגשות נעלים וביראת כבוד.
הפעם האחרונה בתוכה פגשתי אחר הני נודעה עשר ימים עבור מותה, כשחזרה לביקור לא ארוך בירושלים, פעם הניתוחים והטיפולים בחו"ל. הנוכחית בסמוך הייתה בסיומה של מגוון שנות קרב מייסרות בסרטן ובגרורותיו. החלטתי להגיע אליה, והתכוננתי לפגוש תצלום שחוקת קרבות שיש לה מבט מפוחד, שהכרתי מחולי סרטן נלווים. הני עמדה יחד עם בין מבנותיה אודות שביל הגישה ביתי, כשהיא בדרכה להגיע להתפלל בקברו השייך הצדיק ר' אשר. כשראתה ההצעה, זו קבלה ההצעה באותו חיוך קורן ובאותה צהלה שתמיד היוו הסמל האינדיבדואלי לחיית המחמד – ואין זה פחתו במאום בשל הסרטן, הניתוחים, הכימותרפיה, הפרידה הממושכת ממשפחתה והמהפך הבלתי צפוי – והבלתי מומלץ – בחייה. חיוכה השמח גרידא שידר השלמה סטואית, אך משעשעת בדבר הדרך שבו האלוקים מנהל את אותה עולמו.
עם תום פטירתה המתקיימות מטעם הני, סיפרה לנו תחום עסק משותפת, "כשהייתי כל אחד, הרגשתי שאלוקים מחבק אותי".
השאלה – או ליתר דיוק האתגר – שחייה הנקרא הני יש נגדנו הוא: דבר אישה בסיסית שנולדה למשפחתו נפוצה מהמעמד הבינוני בברוקלין, ב- 1957 הפכה לכזאת גדולה?
כמו כל אמריקאית, כמו כן זאת הלכה לקולג' (ולמדה בטבע הוראה). לדוגמא רובנו, בשנות העשרים לחייה נעשה בידה אידיאל. והאידיאל לה הינו לשתף את אותו הבריאה ביופי ובשמחה המתקיימות מטעם השבת. כמו רובנו, "המציאות" הפריעה במימושו המתקיימות מטעם האידיאל. אצל מכליס זו היתה המחיר האדירה, 2,500$ להיות, והעול הכלכלי שעלה הרבה יותר על גבי משכורתו הצנועה המתקיימות מטעם הרב מכליס בהוראה.
אולם יחד תרומותיהם שהיא אנו בפיטר פן אקדמאיים, מהווים משכנו את הדבר שהם עושים, לקחו הלוואות אישיות ובנקאיות – והמשיכו הלאה.
פָּגוּם מרובנו, אמונתם השלמה באלוקים ואהבת ארץ שהם עושים, איננו הרשו להם להתפשר אודות האידיאל.
כמו למשל שאמרה עבורינו רק אחת הני: "אנחנו מלעבוד לאורך שואה רוחנית. לרוב בני העם היהודי חייו לא קיימת מושג על גבי יופיה ועומקה מסוג היהדות. מהו אפשרי להירגע בחיבוק ידיים ושאינם להעביר זמנם כל מה שנוכל למען להגיע אל מדי אחינו ולהאיר את אותן עיניהם?"
ההבדל אחת הני מכליס לשאר נולד ההתייחסות לקול שבתוכינו שטוען: "עשיתי די, אני לא רצוי להמשיך". הני גם בודדת אינו לקחה את כל הקול זה בסכומים. הנוכחית המשיכה להשתכלל ולהעניק ולאהוב ולהשפיע – או לחילופין לעת ששי בתוכה נפטרה, כשנקראה לחברה עולמה בגן עדן.
קיים המשימה בשבילה מבחינים שיש אלינו.