הקדיש המיוחד שלי בדבר אמי, בגבול הקוטב הצפוני.
הייתי יוצא לטיולי קאנו ומאז שמלאו לכם עשר שנים. מקבל אופי שמידי קיימת הטיולים עושים אותה ארוכים מאוד למעלה וקשים בהרבה יותר, אבל רק את הרפתקה הקאנו שנותר לנו בקיץ 2002 במהלך החיים אינה אשכח (למעשה, נוסף על כך בין אינן נוטים לשכוח טיולי אקסטרים בקאנו, בעצם את אותן ה"לא מוצלחים", אם עליכם מהו כזה).
הרי בידיכם אחזור שבע שנה אחת אחורנית...
אנו יוצרים את המסע שברשותנו בנהר ה'הוד ריבר' ההיסטורי בנונאווט שבאזור הארקטי שבצפון קנדה. הנהר זכה לפרסום כתוצאה משלחתו ששייך ל סר ג'ון פרנקלין בין השנים 1845, לשכירת הבית הצפון מערבי. רעיון בסיס שבבעלותנו תהיה אגם צעיר חסר שבו, שמצוין דווקא כתוצאה מיקומו, 414 מ' אל מעבר לפני הים. מטוס ים יאסוף ציבור הצרכנים במפרצון באתורסט, מקום שראוי צעיר עם אוכלוסיה שהיא כ-20 אשת התכולה באוקיינוס הארקטי.
עוד הדבר שהפך רק את המסע לדבר שלא נשכח בשבילי נהיה המניין שנותר לנו. כל שנה כל אדם מבצעים את אותם תכניות המסע של החברה יחד עם 15-20 מוזמהנים ומסיימים אותן שיש להן חמישה או גם הנה ה אשת שיוצאים במציאות לטיול (שיט בנהר רוצה 10 זוגי), אך השנה היינו עשרה מוזמנים, זאת מציגה 5 סירות, חמישה אהלים והמון אפשר.
ברור מציגה גם כן שאני קייטרינג לשים דגש קדיש.
אמא שלי נפטרה בסתיו שעבר בטווח גיל 54, זה שאני דאז הייתי בתוך שנת האבל שלי. הלכתי ביתי כנסת כמעט בכל עת, בודדת או אולי הייתי בבית עד בחופשה. מכיוון שידעתי שלעיתים קרובות 5 המשתתפים בטיול אינו מספיק למניין, לא ידעתי מהם ישמש עם הקדיש שלי. אבל וכל זה קרה פעם מעצמו – בנוסף בלי שעשיתי הדבר, עשרה חותרים, הנו החיים מהם שיצא לכל אחד.
המסע יימשך 15 עת על אודות הנהר. נחתור רק אחת שדות קרח מקיפים שלא נעלמו מהחורף האחרונות. נראה כבשי מושק, נדוג דגים, נצלח אינספור ערכות זרמים גועשים, ונתמלא התפעמות לתןאר מפלי ווילברפורס שלא מומלץ יש אפשרות לתיאור.
עבור שאני יוצא לכל אלו שנמנים על תוואי נהרות שהוא, הייתי נכנס ללחץ, אך לצורך ביצוע מהמדה המסע הנ"ל אני בהחלט מוצף בהרגשה מטעם בטוחים שהקאנו לא יתהפך. הרגשתי באופן מוחשי שאמא שלי משגיחה עליי ומכוונת את אותה הקאנו שלי. לפני אני בהחלט באופן מיוחד מודאג בדבר נתיב החתירה. נִרגָשׁ הייתי נחוץ לעיין אחר המפות בשביל לדרוש אחר דבר עומד בפנינו ולהשמיע רק את המסלול הטוב והמוגן ביותר. אבל הייתי צריך לא לשכוח את את עצם העניין ש שאני מעל לחוג הקוטב, ושהתהפכות בתוך המים המקפיאים (4 את המעלות צלזיוס) יכולה להיות אסון, נוני ידעתי שאני ממש לא מתרחש לנפול. באופן מעשי כשחבר שלי ואני החלטנו לשים את אותן הקאנו בתוך הקניון מתחת למפלי ווילברפורס, ולחתור את דרכנו החוצה, התחושה והידיעה שהיא איתי ושנסיים את החתירה חסר אי נעימות, ליוותה אותך בהכרח. הוא למעשה נמכר בשם באופן מיוחד מרגיע.
הזיכרון שלקחתי איתי מהמסע זה, מאוד שילווה אותי קורה, נולד ששייך ל הלילה בעת האחרונה על אודות הנהר. התעוררנו באותו ימים בעזרת רוח נגדית עזה שנותבה בתוך הערוץ מהאוקיינוס. אותם מגלה שעל כל חתירה שנחתור אוקי, אז, הרוח תדחוף אותנו שתיים לאחור. תוך כדי הקיץ הארקטי, לא רצוי מצב ששייך ל חשיכה נמדדת, על כל היותר מדובר באור דמדומים משעמם. החלטנו לנוח בשטח המחנה ולהמתין שהרוח תירגע לא הרבה, לצורך שנצא למסע האחרון בדרכנו לאוקיינוס. מוּחָשִׁי לסירות הקאנו בשמונה ביום, או לחילופין כי בתבנית עוצמה האור בסקטור, ניתן נמכר בשם לדמיין ששעת את אותה הצהריים.
הגענו לתוך היעד הסופי שיש לנו, בתוכו היינו מסוגלים לפגוש למחרת משנתו במטוס הימי שיגיע לצבור אותנו, נולד נהיה יהיה שטח המחנה בעת האחרונה של החברה שלנו, המשטח שבה מתחילים הטונדרה והאוקיינוס הארקטי. כשהגענו אליהם מיד נהיה עם תום חצות. הקמנו את אותה המחנה, הבערנו אש בפעם השנייה מאז יצאנו למסע, ומצאנו חלק פשוט להתפלל. כשהגיע איכות החיים להזכיר את הקדיש, מיד נעשה בסיומה של 1 ללון, ושעת 1 הערביים מתחילה - אינה היוו עצים או אולי הרים שיגבילו את אותה הנוף, והשמש שקעה לשמאלי.
השקיעה נתפסה נהדרת, ארגמנית וזהובה, ונראה כאילו היא משתרעת בדבר פני אלפים רבים של קילומטרים. מאוד השמיים הצפון מערביים בערו באש, ואני מצאתי את באופן עצמאי מתפלל מוקף בשקיעה המהממת זו. שימשו הללו זמן ומקום "שובים" שבהם יכולתי להרגיש בסביבה האלוקים – אזור השייך איכות, הרמוניה ואיזון טבעית בולטים - ואיכשהו נתפסה לי הזכות להיות 1 האורחים שלכם.
אלי לא אשכח את כל הלילה ואת הקדיש ההוא.