עזרה משמיים באותו מחנה "שכוח-אל" בניידר-אורשל.
עם תום ששרד את אותן אימי אושוויץ, הועבר מקורית אונסדורפר לניידר-אורשל, והוצב למלאכה בייצור כנפי מטוסים לקראת ה"לופטוואהפה" - חיל המערכת האקולוגית הגרמני. במחנה הינו התרחש הסיפור ה-3.
***
כשכתבתי ביומן הקטן שלתוכו הכנסתי את אותה התאריכים העבריים וימות החגים, גיליתי בשמחה גדולה שחנוכה - חג האורים, החג שבו אנשים מנציחים את אותו שחרור המקדש בכל האימפריה היוונית העצומה באמצעות קומץ יהודים חושבים - יחול כל עוד זמן רב ספורים לא רק . החלטתי שכנראה אנחנו רוצים להדליק חנוכייה קטנה יותר למעשה במחנה ניידר-אורשל, וזה עוזר בעיקר להעלות רק את המורל הירוד שנותר לנו.
פניתי מייד להוועץ בעזרת בנצי, משום אשר הוא נהפך לקרות האדם המהימן בעיקר בבלוק. בעצם הללו משני השולחנות האחרים היוו באים אל בנצי בכדי שיישב את אותה הסכסוכים ביניהם, סכסוכים שנסבו סופר סביב חלוקת מנות המאכלים שלהם. בנצי איננו סבל ויכוחים בשולחן שממנו. הינו פרס את אותה הכיכר לשמונה מנות, וחילק אותן והיה אם אקראי. אחד שהתלונן, נהנה את אותו המנה הקטנה במיוחד. "אם אני אינם מרוצה", נקרא בנצי צועק בכעס, "לך והצטרף לשולחן את אותו, בו יש צורך מאזניים ושופטים." אחד עזב מעולם את השולחן שבבעלותנו.
בנצי התלהב מהרעיון שלי. "כן, אנשים רצוי וכדאי להדליק נר חנוכה," נולד אמר. "זה ישפר את אותן מצב הרוח של העסק וירומם את אותה האווירה. תעבוד בעניין הרעיון, אבל תיזהר."
עמדו לפניי שני בעיות רבות של שעליהן היינו רוצים להתגבר: חשוב מאוד לרכוש שמן, ויש מקום לבקש מקום מתאים בתוכה הפתיל הבוער אינן יתגלה. אינו נעשה מחסור בשמן במפעל, נוני כיצד להבריח, למעשה איזה סכום טיפות, אל הצריף שבבעלותנו אם ליום נספח ללון, ה-11 בדצמבר, הלילה הראשוני הנקרא חנוכה?
כוונה שידענו שההלכה היהודית אינו מחייבת מכם להסתכן בעניין שמירת המצוות. אבל ברבים מאיתנו התעורר דחף לגלות מסירות נפש, כמו למשל שהוחדר בנו על ידי אבותינו לפי הדורות. הרגשנו, כשאנו דברים במצוקה גדולה בכל, רוחנית וכך גם גשמית - ששלהבת חנוכה נוחה תחמם אחר נשמותינו הגוועות ותשרה אנו צריכים תקווה, אמונה ואומץ, ללמוד הלאה במסגרת החורף הקפוא והמר.
בנצי, גרינוולד, שטרן, פישהאָף ואני היינו שותפים בתוכנית החשאית. החלטנו להפיל גורל. הבכור שיעלה בגורל יצטרך לגנוב את כל השמן; השלישי ישמש אחראי מאוד על אודות הסתרתו או אולי עבור יום שני בלילה; החמישי יאלץ להדליק את הפעילות מתחת לדרגש שלו. אני עליתי חמישי.
גרינוולד, שהיה ראוי "לארגן" את אותו השמן, מילא אחר התפקיד שלו אם נפלא - משמש שכנע את אותה 'מייסטר' מאייר - מטפל הביצוע שבבעלותנו - שהמכונה מהצלם תעבוד טוב יותר או לחילופין ישמנו בה קבוע מדי בוקר, ושהכי מצויין יהיה לתת לכם פחית נוחה שהיא שמן ציוד מושלמת, שתישאר בתיבת מה שצריך של העסק. 'מייסטר' מאייר הסכים, ובזאת באה בתוך פתרונה גם בעיית הסתרת השמן.
ביום אחד נספח במיטה, כשהכל ישבו וחיכו למנתם הנכספת ששייך ל מרק תפל נוני חמים, הייתי אני בהחלט עסוק בכתיבת החנוכייה מתחת לדרגש שלי. הכנסתי את השמן בתוך חצי פחית ריקה ששייך ל משחת נעלים, פרמתי 10 חוטים מהשמיכה הדקה שלי ושזרתי כל מה פתילה. כשהכל הינו במצב הצטרפתי בחופזה לשולחן, בשביל להספיק לאכול רק את ארוחת הערב שלי לקראת שאזמין רק את חבריי לטקס הדלקת נר חנוכה. לפתע, בעודי כיבוד את אותה המרק, נזכרתי ששכחנו לדאוג לגפרורים. לחשתי לבנצי: "כל אחד נדרש להותיר אזור מהמרק", בנצי העביר את אותן ההוראה לחברי השולחן הרעבים מהצלם, והסביר למקום מפני מה. לתוך עשר דקות, הוחלפו מספר מנות המרק שהותרנו תמורת סיגריה באזור הסמוך. הסיגריה הוצגה אל מול הטבח, יוסף, למען שילווה לך קופסת גפרורים ללא שאלות.
ובשיטה זו, ברגע שהסתיימה ארוחת הערב, בירכתי את 3 הברכות המסורתיות, ונר חנוכה מוקדם ריצד בנחת תחלופה ל הדרגש שלי. אך ורק האנשים שלי היו בתוכו איתנו, בנוסף שונים נלווים מהחדר הצטרפו אליכם כשהם מפזמים את שירי החג המסורתיים. השירים האלו החזירו ציבור הצרכנים לעבר.
לדוגמא בדבר מסך פנוראמי ראינו את אותם הדירות של החברה שלנו, את אותן בהסעה של הוריהם, האחים, האחיות, הנשים והילדים שמתאספים סביב חנוכיות הכסף היפות, ושרים בשמחה 'מעוז צור'. השלהבת הקטנה תחת הדרגש שלי הציתה את לבותינו. דמעות זלגו במורד לחיינו השקועות. בשלב זה ישב אנו בפיטר פן מבני החלל בדממה לגבי דרגשו, או לחילופין כבר לשלי, כשהוא שקוע במחשבותיו. לרגע, גורם אחר לא היווה חשוב. חגגנו רק את הלילה הראשון מטעם חנוכה, למשל שעשינו כמעט בכל השנים שקדמו לכליאה ולעינויים. היינו מְתוּאָם מטעם יהודים שממלאים את אותה חובתם כיהודים, וחולמים על מרחב ושנים שחלפו.
אך אבוי; החלום שברשותנו נגמר במהירות מהמחיר הריאלי. שאגת "אכטונג" החזירה ציבור הצרכנים למציאות, ואת הרגליים לעמידת דום נוקשה. "הכלב" - ה'אונטרשרפיהרר' הקטן והרזה - עמד ברוגע בדלת, כפי שעשה לפרקים קרובות כל כך בביקורי ההפתעה שלו, כשהוא רוצה בלהיטות את כל תירוץ ספציפי, אפילו הקטן שבקטנים, למען להכניס ברצועת הכלבים שבידו. לפתע הוא למעשה ריחרח בקול רם לדוגמה הכלב האלזסי אשר ממנו, וקרא "הייר סטינקטס יא וון אוהל!" (מסריח נמצא משמן!)
לבי דילג על איזה סכום פעימות כשהבטתי בנר החנוכה הקטן והמהבהב שלי, בעוד ש"הכלב" והאלזסי שלו התחילו לגשת במהלך הדרגשים בחיפוש את אותם השמן הבוער.
ה'אונטרשרפיהרר' דלת רק את החיפושים מהצלם בשתיקה. אינן העזתי להתכופף, או שמא לכבות רק את הנר בנעלי, מחשש שהאלזסי יבחין בתנועותיי ויתנפל עלי. נתתי מבט לא ארוך בפנים שסביבי, ש כוסו בחיוורון מוות, וכך באופן ממשי עשה וגם ה"כלב". לתוך רגע או לחילופין שניים הוא למעשה מטרתו לשורת הדרגשים שברשותנו. שום דבר ממש לא כשיר להציל את הציבור...
אולם לפתע...
לפתע עצרו רק את ה"כלב" שאגת סירנות וקולות הנקרא מתקפה אווירית. בתוך דקות כובו חיצוניים האורות במחנה לחלוטין. קריאות "פלייגראלרם! פלייגראלרם!" הדהדו במקומות אחרים המחנה! כמו למשל זוהר כיביתי אחר מאור הנר בנעלי, ומילאתי את אותו החוק הנוקשה שהיא המחנה. הרוב רצו בזמן קצר לשטחים הפתוחים, כשהם דוחקים הצידה נעדר גינונים את אותה ה"כלב". "תהיה ביקורת... תהיה בדיקת מומחים," הנו צעק אל המולת האסירים הנמלטים לתוך רחבת המִפקדים. אבל אני בהחלט איננו דאגתי. רַך בשמחה את אותה החנוכייה הקטנה שלי, וברחתי יחד העסק שלך. הוא למעשה היה האות, נס החנוכה, הידיעה במאבק שנותר לנו נגד תופועות לוואי הסבל. האלוקים עזרה לכל המעוניינים, באופן מעשי במחנה "שכוח-אל" קטן הנו בניידר-אורשל.
בחוץ, בקור המקפיא - לילה זרוע כוכבים, תוך שימוש זמזום של ממש שהיא מטוסי הפגזה סידורי פרחים אל מעבר לראשינו - חזרתי שוב על הברכות המסורתיות לאלוקים שעשה נסים לאבותינו בעתים ההם מתקופת זה. נמצא נקרא, כאילו המטוסים מפזרים את אותן המילים האלה בודדת צבאות השמים.